תחכום של קטנים

"הילדה כותבת לאט, נראה כי היא מאוד מתאמצת ונשארת אחרי כולם בכיתה וכך מפסידה את ההפסקה". ילדה בת 8, ילדה חייכנית ויפה בכיתה ב'. לטענת המורה, הכתיבה שלה איטית מאוד, מה שמונע ממנה לצאת להפסקה עם שאר הבנות.

ממבט ראשון על הילדה המדהימה הזו ניתן היה לראות שאין לה הרבה התנסויות מוטוריות, היציבה הייתה רפויה וכשמסרתי לה כדור, היא הגיבה כאילו הטלתי עליה פצצה. הכתיבה, לעומת זאת, הייתה מצוינת. התחלנו בלמידה של רשימת מיומנויות: מסירה ותפיסה של כדור, קפיצה בחבל ואז התבהר הכל.

הילדה המבריקה הזו נמנעה מלצאת להפסקות כי לא יכלה להשתתף בפעילויות שהונהגו בחצר בית הספר (יש לציין שמדובר בבית ספר חרדי לבנות שבו נהוג לקפוץ בחבל ובגומי בהפסקות) דרך ההתמודדות שלה היתה כתיבה איטית עד לסיום ההפסקה. חשוב לציין כי הרבה מאוד מהיכולות בגילאים הצעירים נבנות על התשתית הגופנית, וההשלכות שלהן אינן פיזיות בלבד אלא גם חברתיות, רגשיות ולימודיות.

האם הילד יודע להתלבש לבד?

הגיע אלי ילד בן 5 שכבר טופל בכל טיפול אפשרי. הוריו פנו אליי כי שום דבר כבר לא עובד וביקשו שאטפל בילדם בהידרותרפיה. בדרך כלל אני מעדיפה שלא להעמיס יותר מדי טיפולים, אבל משהו סיקרן אותי.

הילד הגיע לבריכה והסתכל על המים בכמיהה, אבל המשיך לעמוד לבוש. אביו הפשיט אותו, והוא אפילו לא הושיט ידיים לעזור בפעולה.

הבנתי שלפני הכל יש צורך ללמד אותו לבצע פעולות יומיומיות. איך אפשר לצפות מילד שלא מסוגל לעזור לעצמו בפעולות הפשוטות ביותר שירגיש שווה בקבוצת הגיל שלו.

עשינו עצירה בכל הטיפולים שקיבל ועבדנו אינטנסיבית על טיפול עצמי, עצמאי. משם ההתקדמות כבר הייתה רציפה, הקנייה של מיומנויות אחת אחרי השנייה איפשרו לו לשחק עם בני גילו, להשתתף בהפסקות ובשיעורים להיות הבן הבכור בבית עם תפקידים מוגדרים.

הילד בעצם מחונן!

"הוא ילד מיוחד, לא שגרתי. הוא מאוד חכם, כבר קורא ופותר תרגילים בחשבון, אבל לא משחק, לא עם בני גילו וגם לא איתנו."
ילד בן 4, ילד מתוק להפליא, צנום וקטן. הוא לא עלה על אף מתקן בגן המשחקים ולכן הפסיקו להגיע לשם. בגן לא שיחק עם ילדים והפעילות היחידה בה לקח חלק הייתה דחיפות ונפילות לפעמים עם ילד נוסף או לבד. כשעבר ליד משחק, הראה עניין קלוש ובדק אותו למספר שניות אך לא שיחק בו.
לאחר אבחון מקיף שכלל ביקור גן ובית התגלו דברים נוספים, מה שנראה היה כמו עיכוב התפתחותי רב תחומי התגלה כליקוי בוויסות החושי שבין היתר כלל רמת עוררות נמוכה שלא אפשרה לגירויים להיקלט באופן תקין. 
ליקוי בוויסות החושי הינו מושג ששומעים אותו רבות, ולא תמיד בהקשר המתאים. הוא דורש התייחסות של מרפא/ה בעיסוק בעל/ת התמחות באבחון בסביבה הטבעית של הילד תוך בחינת השתתפותו במסגרת החינוכית, בבית ובכל מקום בו הילד נמצא בחייו.
לאחר אבחון, עם התערבות טיפולית מתאימה שכללה עבודה אינטנסיבית של ההורים בבית ושל הצוות החינוכי בגן, הפער החל להצטמצם, משבוע לשבוע ניתן היה לראות שינוי: יוזמה, ביטוי של רצונות, התנסויות חדשות, עצמאות. פתאום גילינו את אופיו, העדפותיו וכישוריו החברתיים.
לאחר כמה שנים פגשתי את הוריו והם סיפרו לי בהתרגשות על מעשיו של ילדם, שבין היתר הוא גם יו"ר מועצת התלמידים בבית ספרו. התרגשתי.

הילדה לא עושה ״דוקא״

ילדה בת 6 התלוננה על בדידות ועל כך שאין לה חברות. ההורים סיפרו שהיא ילדה "מעצבנת" והתקשו לצאת איתה למקומות כי היא נוהגת להעליב ולהגיד את מה שהיא חושבת.

יחד עם ההורים למדנו חוקים חברתיים, למשל: מה אפשר להגיד ומה עדיף לשמור בפנים, איך גורמים למישהו לרצות להיות בסביבתך.

בפגישתי עם הילדה היא אמרה לי: ״נו... לכי תביאי את הכדור". ברגע הראשון חשתי כעס על הפנייה החצופה שלה אלי, אבל אז גם נזכרתי גם למה היא הגיעה אלי.

"אוף", "נו", "תביאו לי" ואם זה לא מספיק מרגיז, היא מוסיפה גם "עכשיו!!!!"
והסביבה מגיבה אליה בצורה שלילית, להורים קשה ושוב ושוב אומרים לה: "תפסיקי עם זה, זה מרגיז, זה פוגע וזה לא נעים", 
אף אחד אף פעם לא הסביר לה מה זה "זה". ומה שהיא יודעת זה כשהיא עושה את "זה" מתייחסים אליה.
שאלתי אותה: ״איך אנשים מגיבים אליך? האם את  מקבלת את מה שאת רוצה? האם ילדים רוצים לשחק איתך?״
ויחד למדנו איך לדבר. איך לבקש ואיך לגרום לסביבה לשתף פעולה ולגלות רצון טוב כלפיה.

כמו דג במים

ילד עם שיתוק מוחין שעמד לפני ניתוח גדול הגיע אליי לבריכה כדי לעבוד על סיבולת לב ריאה. בדרך השגנו עוד כמה דברים כמו תחושת עצמאות והנאה. הטיפול התרחש לפני 15 שנים. נער מתבגר, ללא יכולת ניידות עצמאית, ללא יכולת לדבר. הכל עשו בשבילו, היה לו מטפל צמוד שדאג לכל צרכיו הבסיסיים.

ואז... הוא נכנס למים.
האושר שעל פניו חשף את כל הרגשות שלא הצליח להביע מחוץ לבריכה. אי אפשר היה להגדיר את סיגנון השחייה שלו, אבל זה ממש לא היה חשוב לו, וגם לא לי, כמאמנת שחייה. וכך התקדם. ארבע, שש, שתים עשרה, עשרים בריכות. לבד. בלי איש שידחוף, שיאכיל, שינגב. בלי עזרים, הליכון או כסא גלגלים.
מאז לא היה לי ספק שהמים יהיו אמצעי טיפול מרכזי עבורי ושאלמד ילדים לשחות ואפתח שיטות מותאמות למתקשים.